<h1>כל בו הלכ' נדה סימן פ"ה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ואם נקבע מחמת אונס אפילו כמה פעמים כגון מחמת קפיצה וכיוצ' בה אינו וסת.
ואין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה. [ימי נדתה ש]ראתה בהן כיון שראתה יום אחד אינה קובעת וסת כל השבעה וכן בימי זיבה שהן י"א יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו אבל קובעת היא וסת בימי נדותה שלא ראתה בהן. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה חוששת לוסת שאם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש אותו היום ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסת ואם ראתה בשאר ג' ימים הרי זו זבה. וכל וסת שנקבע בימי זיבה אם נעקר אפילו פעם אחת נעקר ואינה צריכה להעקר ג' פעמים שחזר' דמים מסולקין בימים אלו.
<h2>דף יב.</h2>
וכל אשה שיש לה וסת בחזקת טהורה לבעלה עד שתאמר לו טמאה אני. או שהוחזקה טמאה בשכנותיה. ומי שהלך בדרך למדינה אחרת והניח אשתו טהורה כשיב' אינו צריך לשאול לה אם היא טהורה ואפילו מצאה ישינה מותר לבא עליה שלא בשעת וסתה שאינו חושש שמא נדה היא ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר טהורה אני.
<h2>דף יב:</h2>
ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך צריכות שני עדים אחד לפני התשמיש וא' לאחר התשמיש.
<h2>דף יג.</h2>
וכל אשה שמרבה לבדוק עצמה ואע"פי שיש לה וסת קבוע הרי זו משובחת שאפשר שיבא הדם בלא עת הוסת. ואם לא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה עד שתבדוק ותמצא טמאה. ואפילו עבר עליה וסתה [ו]אם מצאה עצמה טהורה לכשתבדוק הרי היא טהורה ואם נמצאת טמאה מונה משעה שבדקה.
<h2>דף יג:</h2>
הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה אבל חרשת ושוטה צריכה פקחת לבדוק אותה ולקבוע לה וסת ואח"כ תהיה מותרת לבעלה.
<h2>דף יד.</h2>
דרך בנות ישראל ובני ישראל לבדוק עצמן אחר תשמיש כיצד מקנחים עצמן במטלית של פשתן שחוקין ולבני' האיש בשלו והאשה בשלה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש והבגד הזה שמקנחת בו האשה נקר' עד שלה ושמקנח בו האיש נקר' עד שלו וכל הנשים צריכות לעשות זאת אחר תשמיש ואפילו עוברות ומניקות ואפילו זקינה וקטנה. וצריכות שני עדים אחד שלו ואחד שלה. ויש לאיש להניח אשתו לבדוק העד שלו ונאמנת על שלו מתוך שנאמנת על שלה. הצנועות לא ישמשו עד שיבדקו עצמן תחלה ואף על פי שאינן צריכות.
הניחתו תחת יריכה בין כך ובין כך טמאה ואין חוששין לדם מאכולת ואפילו סחטה אותו ביריכה. קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה והיה בו דם קודם לכן ונמצ' עליו דם אם היה כגריס [ועוד] טמאה פחו' מכאן טהורה שאין זה אלא דם מאכולת.
<h2>דף טו:</h2>
וכל אשה שיש לה וסת בחזקת טהורה לבעלה עד שתאמר לו טמאה אני. או שהוחזקה טמאה בשכנותיה. ומי שהלך בדרך למדינה אחרת והניח אשתו טהורה כשיב' אינו צריך לשאול לה אם היא טהורה ואפילו מצאה ישינה מותר לבא עליה שלא בשעת וסתה שאינו חושש שמא נדה היא ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר טהורה אני.
<h2>דף טז.</h2>
וכל אשה שמרבה לבדוק עצמה ואע"פי שיש לה וסת קבוע הרי זו משובחת שאפשר שיבא הדם בלא עת הוסת. ואם לא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה עד שתבדוק ותמצא טמאה. ואפילו עבר עליה וסתה [ו]אם מצאה עצמה טהורה לכשתבדוק הרי היא טהורה ואם נמצאת טמאה מונה משעה שבדקה.
והמשמש מטתו פעמים רבות אינן צריכין לבדוק בעד שלהן בכל ביאה וביאה אלא יקנחו עצמן בכל פעם ופעם ולמחר יבדקו עדים ואם נמצא על אחד מהן דם טמאה.
<h2>דף טז:</h2>
שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד לא תשמש פעם שניה עד שתבדוק בעד אחר תחלה שמא היה דם בעד שאבדה.
<h2>דף יט.</h2>
והיה מנהג הנשים להראות כתמיהן לחכמים לראות אם הוא דם טמא או טהור כי יש כתמים שאין טמאים ואף על פי שיצאו מן המקור שאין כל המשקה היוצ' מן המקור טמא אלא הדם בלבד. וה' דמים באשה טמאים והשאר טהור. ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הכתמים שלא היו בקיאים בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה על כן החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהיה כל דם שתראה האשה ספק זיבה שאם ראתה שלשה ימים רצופים שתשב ז' נקיים. ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שבו פסק הדם שחששו ואמרו שמא טעינו ולא ידענו מתי התחלנו לראות ואולי ראינו זה ג' ימים ואנו זבות גמורות וצריכות אנו לישב ז' נקיים וכ"ש אם ראו ראייה גדולה שצריכות [לחוש] לזה אחר שהפתח פתוח אבל החומר' היתירה כשאינן רואות רק טפת דם כחרדל שיש לומר לפי מעוטו שעכשיו מתחילות לראות. והר"ש נ"ע כתב וז"ל וליכא למימר דהא אתא לאשמועינן דמדאוריית' דם טפה כחרדל לא מטמ' והם החמירו דמטמא דהא אפילו מדאוריי' אשה מתטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן בפר' יוצא דופן [מ' ע"א] מטמאין בכל שהוא ואפי' כעין חרדל ובפחו' מכן הלכך לאו אדם טפה כחרדל קא מהדר אלא אראי' אחת דמדאוריית' זבה כשסופרת ז' נקיים אינה סופרת אם לא בג' ראיות בג' ימים רצופים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והן החמירו על עצמן לעשות כן אפי' בראיה אחת עכ"ל.
<h2>דף כא.</h2>
המפלת חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאת בה עצם הרי זו טמאה לידה. הפילה חתיכה ואפילו היא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם טהורה שאין זה דם נדה אלא דם החתיכה. הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה. הפילה כמין קליפה כמין שע(ו)רה כמין עפר כמין יבחושין ומראיהן אדום מטילן בתוך מים פושרין ואם נמוח[ו] טמאה שדם הוא שנקפה וכל הרואה דם יבש טמאה ואם שרו אותו בפושרין מעת לעת ולא נמוח טהורה שדם מכה הוא זה.
<h2>דף כה.</h2>
היתה צורת האדם דקה ביותר שאינה נכרת בעליל תשב לזכר ולנקבה. וזהו שנקרא שפיר מרוקם איזהו שפיר מרוקם תחלת בריתו של אדם גופו כעדשה. שני עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חטמיו כשתי טפי זבוב קרובו' זו לזו. פיו פתוח כחוט השערה ואין לו חתוך ידים ורגלים. נתבארה צורתו יותר מזה ועדין אינו ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומביאין קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה ולמטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר אם נראה באותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה. ובכל אלה הרקימות של נפלים אין נותנין להם ימי טוהר עד שישעיר הולד.
<h2>דף כח.</h2>
הוצי' העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדבריהם ואין לה ימי טוהר עד שיצ' הולד רובו ואם יצא ראשו כלו כאחד הרי זה כיוצ' רובו. מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה. ילדה טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים אחד זכר ואחד טמטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה שהטומטום או אנדרוגינוס ספק הן שמא זכר או נקבה. האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שהפילה בבור או בנהר או הפילה וגררתו חיה הרי זו בחזקת שהפילה ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. כל מקום שנ' תשב לזכר ולנקבה דינה שתה' אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה ז' ראשונים ודאין וז' שניים ספק ואין נותנין לה ימי טוהר אלא מ' יום כיולדת זכר. ואם ראתה דם אחר המ' יום עד השמנים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה. וכן אם ראתה דם ביום פ"א בלבד הרי זו ספק נדה ותשב ז' ימי נדה שמא נקבה ילדה שאין לה וסת נדות עד אחר מלאת ימי טהרה. וכל מקום שנ' תשב לזכר ולנקבה ולנדה דינה שתה' אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה ואם ראתה ביום פ"א הוי ספק נדה. וכן אם ראתה ביום מ"א אף על פי שראתה ביום ל"ד הרי זו ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל מ"ח כיולדת זכר ואין נותנין לה ימי טוהר כנדה והרי היא כמי שלא ילדה. וכל דם שתראה מיום שהפיל' עד פ' יום אם בימי נדתה הרי זו ספק נדה מאחר הז' מיום שהפילה ואם בימי זיבתה הרי זו ספק זבה שאין וסת כל ימי מלאת. וכן אם ביום פ"א עדיין היא מקולקלת ותהיה ספק נדה אף על פי שלא ראתה אלא יום אחד. וכשתקבע לה וסת אחר השמונים יסור קלקולה ותחזור להיות נדה ודאי או זבה וכן מיום שהפילה עד ז' ימים תהיה בנדתה ודאית אם הפילה בתוך ימי נדתה.
<h2>דף ל.</h2>
היולדת טמאה כנדה ואף על פי שלא ראתה דם ואחד היולדת חי או מת אם זכר או נקבה. יושבת לזכר או לנקבה והוא שתגמר צורתו ואין צורת הולד נכרת פחות ממ' יום אחד הזכר ואחד הנקבה. המפלת בתוך מ' יום או ביום מ' אינה טמאה לידה. הפילה ביום מ"א אחר התשמיש הרי זה ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה.
ובאלה הארצות פשט המנהג שאין נותנין לשום יולדת ימי טוהר כלל אבל סופרת ז' ימים נקיים בכל עת שתרצה ואחר כך טובלת כמי שילדה בזוב ואפילו ראתה בימי טוהר שלה שהם ל"ג יום לזכר וס"ו ימים לנקבה [ואע"פ] שמן התורה נקרא כל דם שתראה בהן דם טוהר שאינו מונע האשה מבעלה אלא שטובלת אחר ז' נקיים של זכר ואחר י"ד של נקבה ומשמשת מטתה אעפ"י שהדם שותת. ובצרפת העמידו המנהג כדין תורה בדם טוהר והר"י ז"ל כתב אין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר הולד אבל מבן מ' יום והלאה נותנין לה ימי טומאה אעפ"י שלא תראה דקיימא לן דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם. אבל בכמה ארצו' נהגו שלא לבעול על דם טוהר עכ"ל. והרי"ף ז"ל כתב ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבעה ללידתה אלא פסק סופרת ז' נקיים בתוך השבועים עצמן ועולין לה אף על פי שהיא אסורה לשמש בתוך השבועי' מיהו לידי ספירה עולין לה שכך שנו חכמים ימי לדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועים ותשמש לאחר שבועים. אבל אם לא ספרה ז' נקיים לעולם לא תשמש דבעינן נסתם הטמ' ונפתח הטהור.
<h2>דף לג.</h2>
ובתוך ו' עונות שלימות לשמושה אינה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים. והר"ף ז"ל כתב יום שמשלימו' בו הו' (שעות) [עונות] אינו מן הספירה דז' נקיים כיון דתחלתו תוך ז' (שעות) [עונות] שוב אינו יכול להיות מן המנין דהא בעינן כלו בטהרה ע"כ. וכן אם אירע שטעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריך להמתין ו' (שעות) [עונות] שלימו' וזהו ד' ימים ואחר תמנה יום אחד נקי ותטבו' אך סתירה שלאחר ז' נקיים כגון שלא טבלה כראוי ושמש' הרי זו טובלת בכל עת.
<h2>דף לו.</h2>
ובאלה הארצות פשט המנהג שאין נותנין לשום יולדת ימי טוהר כלל אבל סופרת ז' ימים נקיים בכל עת שתרצה ואחר כך טובלת כמי שילדה בזוב ואפילו ראתה בימי טוהר שלה שהם ל"ג יום לזכר וס"ו ימים לנקבה שמן התורה נקרא כל דם שתראה בהן דם טוהר שאינו מונע האשה מבעלה אלא שטובלת אחר ז' נקיים של זכר ואחר י"ד של נקבה ומשמשת מטתה אעפ"י שהדם שותת. ובצרפת העמידו המנהג כדין תורה בדם טוהר והר"י ז"ל כתב אין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר הולד אבל מבן מ' יום והלאה נותנין לה ימי טומאה אעפ"י שלא תראה דקיימא לן דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם. אבל בכמה ארצו' נהגו שלא לבעול על דם טוהר עכ"ל. והרי"ף ז"ל כתב ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבעה ללידתה אלא פסק סופרת ז' נקיים בתוך השבועים עצמן ועולין לה אף על פי שהיא אסורה לשמש בתוך השבועי' מיהו לידי ספירה עולין לה שכך שנו חכמים ימי לדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועים ותשמש לאחר שבועים. אבל אם לא ספרה ז' נקיים לעולם לא תשמש דבעינן נסתם הטמ' ונפתח הטהור.
<h2>דף לט:</h2>
ואין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה. [ימי נדתה ש]ראתה בהן כיון שראתה יום אחד אינה קובעת וסת כל השבעה וכן בימי זיבה שהן י"א יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו אבל קובעת היא וסת בימי נדותה שלא ראתה בהן. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה חוששת לוסת שאם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש אותו היום ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסת ואם ראתה בשאר ג' ימים הרי זו זבה. וכל וסת שנקבע בימי זיבה אם נעקר אפילו פעם אחת נעקר ואינה צריכה להעקר ג' פעמים שחזר' דמים מסולקין בימים אלו.
<h2>דף מ.</h2>
ונדה דאוריית' כך היא, כשמתחלת לראות דם אפילו טפת דם כחרדל טמאה ז' ימים בין ראתה כל ז' ימים בין שלא ראתה אלא יום אחד. וכתב הר"ש ז"ל דהא דאמרי' דאשה מתטמאה בכל שהוא הוא לעניין ראייה אבל לענין כתם הנמצ' בבשרה או בבגדיה לא מטמאה עד כגריס. ועוד שאפילו עד כגריס תולה במאכולת ע"כ.
<h2>דף מא:</h2>
האשה אפי' קטנה בת שלש שנים ויום אחד מתטמאת בבית חיצון אף על פי שלא יצא דם לחוץ אלא שנעקר מן הרחם ושתת הואיל ויצא מבין השני' והוא מקום שיגיעו אליו בשעת גמר ביאה ובין השנים עצמו כלפנים. ואסור לבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפי' להיות מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת.
<h2>דף מד:</h2>
האשה אפי' קטנה בת שלש שנים ויום אחד מתטמאת בבית חיצון אף על פי שלא יצא דם לחוץ אלא שנעקר מן הרחם ושתת הואיל ויצא מבין השני' והוא מקום שיגיעו אליו בשעת גמר ביאה ובין השנים עצמו כלפנים. ואסור לבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפי' להיות מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת.
<h2>דף נז:</h2>
ועוד החמירו חכמים בענין זה שמן התורה אין האשה מתטמאה עד שתרגיש ותראה דם ויצא (מבשרה) [בבשרה]. וחכמים החמירו ואמרו שכל הרואה כתם על בשרה או על חלוקה אפי' לא הרגישה ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם לפנים בבשרה שהרי מן המקור בא כתם דם זה ומונה ז' נקיים משעה שמצאה הכתם והבא עליה בזדון מכין אותו מכת מרדות וקלקלה וסתה בכתם זה לפי שלא הרגישה מתי יצא דם זה. והכתם שנמצ' בבשרה אין לו שיעור. ואם נמצ' על חלוקה או על בגדים שמקבלים טומאה שישבה בהן והיה הכתם כגריס טמאה. פחות מכן טהורה שתולין שהוא דם מאכולת.
ולא בכל מקום שימצ' הדם על בשרה יטמא משום כתם אלא אם כן ימצא כנגד בית התורף שלה. נמצא על עקבה טמאה שמא נגע עקבה בבית התורף (שלא) [שלה] בעת ישיבתה וכן נמצא על שוקה ועל פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדביק רגל ברגל ושוק בשוק הרי זו טמאה. נמצא על ראש גודל שלה טמאה שמא נטף מן המקור על רגליה בעת הליכתה וכן כל מקום שאפשר שינתז עליה דם נדתה כשתהלך שנמצ' עליו דם טמאה ואם נמצא על ידיה או אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה שהידים עסקניות הם אבל אם נמצא הדם על פרסותיה או על שוקיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה שאין זה אלא דם הבא ממקום אחר.
הכתם הנמצ' על החלוק שלה מן החגור ולמטה טמאה מן החגור ולמעלה טהורה. נמצא על בית יד שלה אם מגיעה כנגד התורף טמאה ואם לאו טהורה. היה פושטתו ומתכסה בו בלילה. כל מקום שימצ' בו דם טמאה וכן אזור שלה כל מקום שנמצ' בו דם טמאה.
הניחה העד תחת הכר ונמצ' עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מן הקנוח ואם עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר.
<h2>דף נח.</h2>
הכתם שנמצ' על בשרה שהיה ארוך כרצועה או עגול או שהיה טפין טפין או שהיה אורך הכתם על רחב ירכה או שהיה נראה כאלו הוא מלמטה למעלה הואיל והוא כנגד [בית] תורפה טמאה ואין (אומר) [אומרים] אלו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל הדם הנמצ' במקומות אלו מחמירין בו אע"פ שהוא ספק.
ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ונמצא בו כתם אם נמצא כנגד תורפה שלה טמאה ואם לאו טהורה שכתם זה של קצר' הוא.
<h2>דף נח:</h2>
היתה לובשת שלש חלוקות אם יכולה לתלות תולה אף בתחתון ואם אינה יכולה לתלות אינה תולה אף בעליון כיצד עברה בשוק של טבחים אע"פ שנמצא הכתם בתחתון לבדו טהורה לא עברה בשוק של טבחים אע"פ שנמצא הכתם בעליון לבדו טמאה. ספק עברה ספק לא עברה ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה אינה תולה.
וכל כתם שהיא טמאה בגללו אם יש לה דבר לתלות בו ולומר שמא כתם זה מדבר פלו' אם נמצא על הבגד טהורה. ואם נמצא על בשרה ספקו טמא ואינה תולה בו ואם היה לה לתלות בבשרה יותר מחלוקה אף על בשרה תולה וספקו טהור. כיצד שחט' בהמ' חיה או עוף או שנתעסק' בכתמים או שישבה בצד העוסקים בהם או שעברה בשוק של טבחים ונמצ' דם על חלוקה טהורה שתולה הכתם בדברים אלו. והר"י ז"ל כתב עיר שיש בה חזירים אמרינן פ' הרואה כתם דאין חוששין לכתמים ונראה שכשעברו אצלה מיירי. נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מחגורתה ולמעלה טמאה היא שאם היה דם זה מאחד מאלה היה נמצא על בגדיה הואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדיה טמאה. היתה בה מכה ואף על פי שחיתה אם יכולה להגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה תולה במכה וכן כל כיוצא בזה נמצא הדם על בשרה ובגדיה כאחד תולה בכל מה שיש לה לתלות ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת תחתיה והרי זה דם מאכולת ועד כמה עד כגריס היה יתר מכגריס אף על פי שמאכולת רצוצה בכתם אינה תולה במאכולת. וכן תולה בבנה או בבעלה אם היו עסוקין בדם או שהיו ידיהם מלוכלכות בו או שהיתה בהם מכה תולה ואומרת שהם נגעו בה והיא לא ידעה ודם זה מחמתן הוא ואין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו כיצד היתה לה מכה בכתפה ונמצא כתם על שוקה אין אומ' שמא בידה נגעה במכה ונגעה במקום זה וכן כל כיוצא בזה אין תולין בין בגופ' בין בחלוקה. ב' נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת מהן דם כסלע שתיהן טמאו'.
<h2>דף נט.</h2>
נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת ואם נמצא הכתם יותר משני גריסין טמאה. נתעסקה באדום אינה תולה בשחור נתעסקה בעוף שיש בו מיני דם הרבה ונמצא בה מראה א' תולה בו.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהשתינה וראתה דם [עם] מי הרגלים בין שהשתינ' והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת ואפי' הרגישה (מגופה) [בגופה] ונזדעזעה אינה חוששת והרי היא טהורה שהרגשת מי רגלים היא זאת שאין מי רגלים מן המקור ודם זה דם מכה הוא שיש לה בחלחולת או בכוליא.
האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית וחזרה ולבשה אותה קודם בדיקה ונמצא עליה כתם תולה בנדה שלבשה אותו השאילה אותו לנדה בז' ימים נקיים וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ונמצא עליו כתם שניהן מקולקלות שמא מזו הוא שמא מזו. השאילה ליושבת על הכתם אינה תולה בה שאין תולין כתם בכתם. בדקה חלוקה ובדקה עצמ' ומצאה טהור' והשאילה החלוק לחברתה ולבשתו ונמצ' עליה כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה ואינ' תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.
נמצ' על דבר שאינו מקבל טומאה כגון שישבה על כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס מגבו או על עור הדג או על בגד שאין בו ג' אצבעות על ג' או שישבה על הקרקע ונמצ' במקומה כתם אינה חוששת לו שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על הכתם שימצ' בו. וכתב הר"ף ז"ל ודוקא בשלא הרגישה ע"כ. ואפי' במקבל טומאה אם לא היה לבן ולפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונים כדי שתנצל מדין הכתמים.
<h2>דף ס:</h2>
ג' נשים שלבשו חלוק א' זו אחר זו ואחר כך נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. ואם בדקה אחת מהן עצמ' מיד ומצאה דם היא טמאה והשתים טהורות בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות תולה מי שאינה ראויה לראו' דם במי שראויה ותהיה שאינה ראויה טהור' והראויה טמאה. כיצד היתה האחת מעוברת או מניקה תולה והיא טהורה וכן הבתולה מדמים תולה בשאינה בתולה. היו כלן ראויות לראות דם כלן טמאות. ג' נשים שעלו דרך מרגלות המטה וישנו כלן ונמצא דם תחת האמצעית שלשתן טמאות תחת הפנימי' זאת ושבצדה טמאות והאחרת טהורה ואם לא עלו דרך מרגלות המטה שהרי אין להן סדר ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות בד"א כשבדקו כלן עצמן ונמצאו טהורות שלא תוכל האחת לתלות בחברת' שלא בדקה ותהיה זאת שלא בדקה בלבד טמאה אבל כשבדקו כלן לא יוכלו לתלות וכלן טמאות.
<h2>דף סא:</h2>
נמצ' על דבר שאינו מקבל טומאה כגון שישבה על כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס מגבו או על עור הדג או על בגד שאין בו ג' אצבעות על ג' או שישבה על הקרקע ונמצ' במקומה כתם אינה חוששת לו שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על הכתם שימצ' בו. וכתב הר"ף ז"ל ודוקא בשלא הרגישה ע"כ. ואפי' במקבל טומאה אם לא היה לבן ולפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונים כדי שתנצל מדין הכתמים.
וכל כתם הנמצא על הבגד שלא נודע שהוא דם אינו מטמא ואפי' אין לה במה לתלות.
<h2>דף סג.</h2>
יש אשה שיש לה וסת ויש שאין לה וסת אלא לא תרגיש [בעצמה] עד שיצ' הדם ואין לה יום קבוע לראיתה וזו שיש לה וסת הוא שיש לה יום קבוע מכ' יום לכ' יום או מכ"ד לכ"ד או פחות או יותר וקודם שיבא הדם תרגיש בעצמה שהי' מפהקת ומעטשת וחוששת (ב)פי כרסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או יחם בשרה וכיוצ' במאורעו' אלו ויבאו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה קבועה לה או ביום וסתה.
<h2>דף סג:</h2>
ואסור לאדם לשמש עם אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת התשמיש. עבר וסתה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתעבור עונת הוסת כיצד היה דרכה לראות בו' שעות ביום אסור לשמש מתחילת היום. עברו ז' שעות ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב. ואם היה דרכה לראות בו' שעות בלילה אסורה לשמש מתחלת הלילה עד שתזרח השמש. וכתב הראב"ד ז"ל אשה שהיא למודה לראות בעונתה ב' או ג' ימים רצופים כשם שחוששת לראשון עד שתעבור הוסת כמו שביארנו כך חוששת כלן משום דאיכ' שופעת או מדלפת שהיא כשופעת מראשון לשני ומב' לשלישי שהכל בראיה אחת. ועוד שרוב הנשים משנות וסתן להקדים ג' ימים או לאחר ג' ימים וחוזרות למקומן ואותן הימים שהם עתה ב' כבר היו א' ונעשו עיקר וסת. ואין (הראשון קובע) [האשה קובעת] וסת עד (שיקבענו) [שתקבענו] ג' פעמים ואינה טהורה מן הוסת עד שיעקר ממנה ג' פעמים. כיצד היתה דרכה לראות ביום כ' ובא יום כ' ולא ראתה ובא יום כ"ג וראתה הרי יום כ' ויום כ"ג שניהם אסורין וכן אם ראתה פעם שניה ביום כ"ג ולא ביום כ' עדיין שניהם אסורין. ראתה פעם ג' ביום כ"ג ולא ביום כ' יום כ' טהור ונקבע וסתה יום כ"ג שהרי נעקר יום כ' ג' פעמים ונקבע יום כ"ג ג' פעמים. ואין צריך עקירה ג' פעמים אלא יום שנקבע ג' פעמים.
וכל יום שראתה בו חוששת לו להב' ואף על פי שלא נקבע ואם עבר אותו יום ולא ראתה טהור(ה) הוא להב' אם לא נקבע ג' פעמים.
<h2>דף סה:</h2>
דין דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות דם ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש. פיר"ש ז"ל ופורש דאמר לא להרחיק ממנה כנדה אלא פורש מן התשמיש וישן הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמאה אלא מדרבנן שהרי דם בתולים טהור הוא וכל זמן שתראה דם מחמת מכה הרי היא טמאה וסופרת ז' נקיי' אחר שיפסוק הדם וטובלת. וכתב הראב"ד וזה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש לא פורש מיד הוא דאם כן יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה או היא פורשת מאצלו ואינו צריך להיות נועץ צפרני רגליו בקרקע שהרי מותר לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות. ור"י ז"ל כתב ומותר לגמור ביאתו אפילו שפעה דם באמצע הביאה שדם טהור הוא מן התורה. ואח"כ תמתין (ז') [ו'] עונות שלמות ואח"כ תתחיל לספור ז' נקיים אך י"א שאם רחצה במים חמין היטב אותו מקום מתחלת למנו' למחרתו וליתה דאין אנו בקיאין בזה.
האשה שראתה דם בשעת תשמיש לכשתטהר מותרת לשמש פעם שניה ושלישית. ראתה דם בפעם ג' ואין שם דבר לתלות בו כגון שלא שמשה סמוך לוסתה שאין לתלות בוסת. או שלא היתה שם מכה שאין לתלות במכה אסורה לשמש עם בעל זה לעולם ותתגרש ממנו ותנשא לשני. נשאת לשני וראתה כסדר הזה ג' פעמים תצא ממנו ותנשא לשלישי. נשאת לשלישי וראתה כסדר הזה שלשה פעמי' תצא ממנו. ואסורה לכל אדם עד שתבריא מחולי זה. וכבר בארו ז"ל כיצד בודקין אותה אם נרפאת אם לאו ונאמנת אשה לומר יש לי מכה במקור שממנה יוצא דם ותהיה מותרת לבעלה אף על פי שהדם יוצא בשעת תשמיש מן המקור.
<h2>דף סו.</h2>
וכל הרואה דם מחמת מכה שיש לה במקור אפילו ראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם.
והיה מנהג הנשים להראות כתמיהן לחכמים לראות אם הוא דם טמא או טהור כי יש כתמים שאין טמאים ואף על פי שיצאו מן המקור שאין כל המשקה היוצ' מן המקור טמא אלא הדם בלבד. וה' דמים באשה טמאים והשאר טהור. ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הכתמים שלא היו בקיאים בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה על כן החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהיה כל דם שתראה האשה ספק זיבה שאם ראתה שלשה ימים רצופים שתשב ז' נקיים. ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שבו פסק הדם שחששו ואמרו שמא טעינו ולא ידענו מתי התחלנו לראות ואולי ראינו זה ג' ימים ואנו זבות גמורות וצריכות אנו לישב ז' נקיים וכ"ש אם ראו ראייה גדולה שצריכות [לחוש] לזה אחר שהפתח פתוח אבל החומר' היתירה כשאינן רואות רק טפת דם כחרדל שיש לומר לפי מעוטו שעכשיו מתחילות לראות. והר"ש נ"ע כתב וז"ל וליכא למימר דהא אתא לאשמועינן דמדאוריית' דם טפה כחרדל לא מטמ' והם החמירו דמטמא דהא אפילו מדאוריי' אשה מתטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן בפר' יוצא דופן [מ' ע"א] מטמאין בכל שהוא ואפי' כעין חרדל ובפחו' מכן הלכך לאו אדם טפה כחרדל קא מהדר אלא אראי' אחת דמדאוריית' זבה כשסופרת ז' נקיים אינה סופרת אם לא בג' ראיות בג' ימים רצופים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והן החמירו על עצמן לעשות כן אפי' בראיה אחת עכ"ל.
וכל אשה שתבעוה לינשא בין גדולה בין קטנה החמירו בה חכמים שצריכה לישב ז' נקיים ולא תנשא עד שתספור ותטבול שמא מחמודה ראתה טפת דם ולא הרגישה בה ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת לינשא מיד ואח"כ תספור ז' נקיים ותטבול שתלמיד חכם יודע שאסור' לו מהטעם שבארנו ויהיה נזהר מקרוב אליה עד אחר שתספור ותטבול.
<h2>דף סז:</h2>
וכל הנשים שטובלות אחר ספירתן טובלות בליל ח' או ביום במקום שאין הנשים יכולות להגיע ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצנה או שנועלין שערי המדינה בלילה או שהיתה חולה. ואם אין שם אחד מכל אלה לא תטבול אלא בלילה ואפילו נתאחרה כמה ימים אחר ז' נקיים שלא תבא נדה אחרת לטעות אחריה ותטבול ביום ז' שהיא יום ספירתה. עברה וטבלה ביום ח' אע"פ שאין לה יראת שום דבר מכל אלו שזכרנו כתב ר"ש בן אדרת ז"ל שעלתה לה טבילה. וכל ז' ימים אם טבלה בהן כאלו לא טבלה אבל אם טבלה ביום ז' אע"פ שאסור לעשות כן שמא יבא עליה אחר הטבילה והיא אסורה לו כל ז' הימים הואיל וטבלה אפילו היתה זבה ודאית עלתה לה טבילה. וכן נמי כתב רשב"א וכתב רב אחא שלא עלתה לה טבילה גזירה שמא תשמש תיכף שטבלה.
<h2>דף סח:</h2>
וכתב ה"ר יצחק ז"ל וז"ל והלכה למעשה יום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים [לבנים] נקיים מכתמי' קודם שתהא לילה ותתחיל לספור למחרת ז' נקיים וכל ימי ספירתה צריך ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמימו' כשעומדת ממטתה ובערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שתהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה עד יום ז' כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה. והר"ף ז"ל פירש דסופו אע"פי שאין תחלתו שתדע בודאי שפסקה בטהרה קודם יום ראשון של ספירתה. והיכא שלא בדקה רק יום אחד וביום ח' רב אמר תחלתו אע"פי שאין סופו ור' חנינא אמר סופו ותחלתו בעינן וכתב בספר המצות יש לנו להחמיר עד שיהא תחלתו וסופו בבדיקה.
<h2>דף סט.</h2>
וז' נקיים נקראין ימי לבונה לפי שפושטת בגדי נדתה ולובשת לבנים. והמנהג הפשוט שנהגו בנות ישראל כך הוא יום שפוסקת בו מלראו' בודקת עצמה לערב ולובשת מבעוד יום חלוק לבן שאם תראה עוד שיהיה ניכר ובלילה תשכב בסדינים לבנים נקיים מכתם ומתחל' למנות ז' נקיים מאחר היום שלבשה חלוק לבן ואם לא לבשה חלוק לבן מבעוד יום עד הלילה לא תתחיל למנות ז' נקיים מכל אותו היום שלבשתו בו.
<h2>דף עא:</h2>
כ' הר"ש ז"ל יש נשים שנמנעו' מלבא בבית הכנסת ואינן צריכות לעשות כן דמה טעם הן עושות אם מפני שסבורות הן שבית הכנסת הוא מקדש אפילו אחר הטבילה למה נכנסות בו והלא מחוסר כפרה שהרי טבל והעריב שמשו בכרת וא"כ לא יכנסו הנשים לעולם עד שיביאו קרבן לעתיד. ואם אינו כמקדש יכנסו ויכנסו ועוד שכלנו טמאי מת ושרץ ובעלי קריין ונכנסי' בו. הא למדת שאינו כמקדש ויכולות לבא שם ומ"מ מקו' טהרה הוא ויפה הן עושות ע"כ.
<h2>דף עב:</h2>
ואם פסקה מלראות ביום שביעי סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחר כן נכנסה לימי זיבה והם י"א יום. זהו משפטן אם ראתה ביום (א') [ח'] שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום אותו היום כולו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה של יום שני ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל ג'. ראתה דם גם ביום השני בלילו או ביומו הרי יום שני טמא ומשמרת יום ג' ותהיה מותרת לבעלה ליל יום רביעי אם לא ראתה. ובין הימים האלו נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור ז' נקיים שיהיו כולם טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום ז' אחר הנץ החמה ומותרת לבעלה בליל ח'. ראתה אחר ז' נקיים אלו והם י"א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נידתה והם שאמרו רבותינו ז"ל י"א יום שבין נדה לנדה וטמאה שבעה ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל שמיני אם פסקה כמו שביארנו.
